חדושים
<h2>סימן קפג</h2>
<h3>א</h3>
<b>באונס.</b> פי׳ ע״י קפיצה ברצון פי׳ כפי טבע האישה ט״ז:
<h3>ב</h3>
<b>שתרגיש.</b> עיין ביאורים בסי׳ קפז ס"ק י״א שג׳ מיני הרגשות יש א' שנפתח מקורה ב' שנזדעזע גופה ג' כשמרגשת שדבר לח זב ממנה בפנים והיינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אפי' בלא הרגשה ואם מצאה דם בבדיקה אפי' בלא הרגשה הוא דאורייתא דאימר טעתה בהרגשת עד, אבל בקינוח אינו אלא מדרבנן כשלא הרגישה ואם קינחה עצמה בתוך שיעור וסת שיעורו לקמן בס' קצ סעי' נ"א סמוך להטלת מי רגלים או לתשמיש ומצאה דם, הוא ג"כ דאורייתא ועיין ביאורים בסי' ק"צ ס"ק כ':
<h3>ג</h3>
<b>כחרדל.</b> ואפ' פחות
<h3>ד</h3>
<b>נקיים מדרבנן.</b> אבל מדאורייתא א"צ ז' נקיים אלא זבה גדולה:
<h2>סימן קפד</h2>
<h3>א</h3>
<b>מל' יום.</b> ובתחלת ראייתה כ"ז שלא נתחזקה שאין לה וסת או עברה וסתה ולא ראתה אינה חוששת רק יום ל' ובתוך ל' מקרי שלא בשעת וסתה ואין צריכה בדיקה אבל כשנתחזקה באין לה וסת צריכה לעולם בדיקה עיין ביאורים ס"ק א':
<h3>ב</h3>
<b>בא עליה.</b> בין ערה בין ישינה כשאינה ישינה לגמרי רק שאינה ערב כ"כ שתוכל להשיב שהיא טהורה דבישינה לגמרי אסור לבוא עליה כדאיתא בנדרים, ט"ז:
<h3>ג</h3>
<b>צריכה.</b> ואין לה לבדוק, ש"ך:
<h3>ד</h3>
<b>עונה.</b> היינו מדרבנן דוסתות דרבנן:
<h3>ה</h3>
<b>משאר קורבות.</b> משמע אפילו חיבוק ונישוק שרי מיהו המחמיר תע"ב והט"ז אוסר מדינא:
<h3>ו</h3>
<b>אותו יום כולו.</b> כתב הש"ך דאם אין לה שעה קבועה ביום שפעמים רואה בתחלתו ופעמים באמצעיתו הוי כל היום שעת וסתה וצריכים לפרוש בלילה שלפניו משום עונה הסמוכה לוסת ובהגה"ה כתב שהנשים בזמן הזה אין להם שעה קבוע וצריכ הלפרוש כל היום וכל הלילה שלפניו ועיין ביאורים:
<h3>ז</h3>
<b>בשינוי הגוף.</b> דאז אין צריכה לפרוש אלא זמן הוסת אם אינו בא לזמן ידוע כדלקמן סימן קפ"ט סעיף כ"ד וכ"ה:
<h3>ח</h3>
<b>ואשה שמשנית וסתה.</b> פי' כגון שיש לה וסת קבוע מב' בירחא ושינתה להקדים וראתה בריש ירחא ובב' בירחא צריכה לחוש לשניהם כיון שב' בירחא היה מקודם תחלת הוסת אף שהוא עתה באמצע הוסת לא אבד מעלתו וכן אם שינתה להיות מאחרת וסתה ועיין ביאורים ס"ק ד' ומשום הכי כל שמשנית וסתה לפעמים מקדמת ולפעמים מאחרת שאותן הימים שהן עכשיו בתוך הוסת היו מקודם תחלת הוסת צריכה לחוש לכל הימים ולדעת הש"ך בס"ק ז' צריכה לפרוש גם כן עונה אחת קודם משום עונה הסמוכה לוסת.
<h3>ט</h3>
<b>לימי הנעורים.</b> היינו י"ב שנים ויום אחד.
<h3>י</h3>
<b>ולא הביאה.</b> פירוש או לא הביאה.
<h3>יא</h3>
<b>סמוך לוסתה.</b> ואפילו בשעת וסתה.
<h3>יב</h3>
<b>בהנץ החמה.</b> מעלות השחר עד הנץ וכן משקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוי לילה לענין וסתות ועין ביאורים.
<h3>יג</h3>
<b>ביום.</b> והש"ך פסק לאסור ביום ובלילה שלפניו ולדעת המחבר אם רגילה לראות בין השמשות ולא קים לן אי קודם שקיעת החמה או אח"כ אינה אסורה אלא בלילה.
<h3>יד</h3>
<b>וביום כשיעור הנמשך.</b> דבתר התחלת הוסת אזלינן ואם רגילה לראות מקודם הלילה עד הלילה אסורה ביום ובלילה כשיעור הנמשך ולפי מה שכתבתי בסעיף ב' בהנץ החמה אסורה כל הלילה ויום שלפניו וביום כשיעור הנמשך בו ובקודם הלילה אסורה כל היום והלילה שלפניו ובלילה של אחריו כשיעור הנמשך.
<h3>טו</h3>
<b>לפרוש.</b> ולא דמי לסעיף ה' דצריכה לפרוש ביום כשיעור הנמשך דהתם ההמשך הוא דבר מועט וחשיב מעין הוסת עצמו ודוקא בשופעת אבל בפוסקת צריכה לחוש לכל הג' ימים וכל זה כשהימים שבתחלת ראייתה אינן וסת והימים שראתה בהן בתוך נדות נעשו וסת כגון שראתה ב' פעמים בראש חודש ובה' לחודש ובפעם הג' חזאי בה' ובראש חודש לא חזאי אז בפוסקת חוששת לה' בירחא משום וסת קבוע ובשופעת אינה חוששת אבל כשהימים שבתחלת ראייתה הן וסת שוב אינה חוששת להראיות שבתוך נדתה וכן כשהראיות שבתוך נדה לא הוקבעו עדיין אינה חוששת כלל אף שלשאר וסת שאינה קבוע חוששת מכל מקום היום שבתוך נדתה כל שלא הוקבע אינה חוששת לו ולא לעונה בינונית ממנה. ועיין ביאורים.
<h3>טז</h3>
<b>עיבורה.</b> ואם ראתה פעם אחת בימי עיבורה חוששת רק לוסתה הראשונה אינה חוששת.
<h3>יז</h3>
<b>משהוכר עוברה.</b> עיין בסימן קפ"ט שיעור הכרת העובר.
<h3>יח</h3>
<b>כ"ד חדשים.</b> ואין חודש העיבור עולה למנין. ש"ך.
<h3>יט</h3>
<b>סמוך לוסתה.</b> וה"ה בשעת וסתה כמו שכתב הש"ך.
<h3>כ</h3>
<b>אינה חוששת.</b> הן לענין שמותרת אפילו בשעת וסתה לשמש הן לענין שאין צריכה בדיקה בשעת וסתה.
<h3>כא</h3>
<b>צריכה בדיקה.</b> כמו שאר נשים בסעיף ט' וה"ה שאסורה לשמש אפילו בשעת חרדה משום דאימא בשעת תשמיש יצא הפחד מלבה ט"ז וגם אם ראתה במחבא אינו מצטרף לענין קביעות וסת ועיין ביאורים:
<h3>כב</h3>
<b>צריכות בדיקה</b>. בדיקת חורין וסדקים עיין בסימן קצ"ו:
<h3>כג</h3>
<b>כשיגיע הוסת</b>. ואם יש לה שעה קבוע ביום הוסת אינה צריכה בדיקה רק אותה השעה ואם אין לה שעה קבוע וכן בעונה בינונית צריכה בדיקה כל העונה דהיינו שתשים מוך דחוק שיהא שם כל העונה ונשי דידן אין להם שעה קבוע כמו שכתבתי בשם נה"כ וצריכין בדיקה כל העונה ובמשנית וסתה ב' או ג' ימים המבואר בסעיף ב' צריך שתהיה מוך דחוק בין עיניה כל הג' ימים כשעת וסתה דמיין וצריך ללמד זה תוך ביתו ועיין בביאורים:
<h3>כד</h3>
<b>ולא הרגישה</b>. ואם בדקה ונאבד העד אסורה ומכ"ש אם השליכה או פשעה באבידת העד אסורה ועיין ביאורים:
<h3>כה</h3>
<b>בלא בדיקה</b>. ואם היה עדיין תוך השיעור שנתבאר בסימן ק"צ סעיף נ"א סמוך לשעת וסתה אף דיעה ראשונה מודה דבעי בדיקה:
<h3>כו</h3>
<b>בדיקה</b>. ואם עבר ג"פ יום וסתה ולא בדקה ולא הרגישה לא מיעקר וסתה אם לא שבדקה ולא ראתה אזי נעקר וסתה וכן אם באמצע הג"פ לא בדקה ולא הרגישה ביום הוסת מצטרף הראיות שאחר כך שראתה ביום הוסת לג"פ לקביעת וסת:
<h3>כז</h3>
<b>עד שתבדק</b>. אפילו לא בדקה עצמה עד זמן מרובה. והש"ך כתב דאם איחרו שיעור וסת המבואר בסימן ק"צ סעיף נ"א אז אפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה ועיין ביאורים שאין להחמיר כל כך:
<h3>כח</h3>
<b>בתשמיש שרי</b>. כיון דוסתות דרבנן במקום מצוה לא גזור ודוקא סמוך לוסת אבל בשעת וסתה ממש אסור ועיין ביאורים סימן קפ"ז ואם הליל טבילה סמוך לוסתה עיין ביאורים דיש לאסור:
<h3>כט</h3>
<b>רק בדברי ריצוי.</b> ואפילו בחיבוק ונישוק שרי:
<h3>ל</h3>
<b>תוך עונה</b>. היינו יום או לילה והיינו י"ב שעות ואם הולך לדבר מצוה או לצורך דבר גדול אין צריך להמתין:
<h3>לא</h3>
<b>שעת וסתה</b>. אבל אין לה וסת קבוע וקודם ל' א"צ שישאלנה ולענין בדיקה עיין לקמן סימן קפ"ו:
<h3>לב</h3>
<b>עד שישאלנה</b>. ואפילו אם היא ערה ושוכבת אצלו מכל מקום צריך דוקא שישאלנה ותוציא מפיה שהיא טהורה ועיין ביאורים:
<h3>לג</h3>
<b>יבא עליה</b>. ואפילו היא ילדה שבושה לטבול:
<h3>לד</h3>
<b>לשואלה</b>. אפילו ישינה רק שאינה ישינה לגמרי דאסור לבא על הישינה וע"ל ס"ק ב':
<h3>לה</h3>
<b>ולוסת</b>. מוסתות הגוף היינו שקבוע לה היום שאם תפהק באותו היום ודאי תראה שנתחזקה שכל אימת שפהקה באותו יום החדש ראתה אבל אין לה קבע שתפהק ותראה באותו יום החדש אבל אם יש לה יום קבוע שבאותו יום החדש מפהקת ורואה הוי כוסת ימים לחוד שחוששת רק לאותו יום ולא לעונה בינונית:
<h3>לו</h3>
<b>לא קפצה</b>. וא"צ שישאלנה אפילו לא שהתה שיעור שתוכל לספור ולטבול:
<h3>לז</h3>
<b>אבל חוששת</b>. ואסור לבא עליה עד שישאלנה או ששהתה שיעור שתוכל לספור ולטבול:
<h2>סימן קפה</h2>
<h3>א</h3>
<b>טבלתי</b>. ואפילו שוכבת אצלו לא מהני עד שתאמר לו בפירוש טבלתי כן מוכח מתוספות:
<h3>ב</h3>
<b>שעברו</b>. ואם א"י אם עברו ג"כ סומך עליה ואפילו אם היתה רגילה ללבוש ביום ו' לראייתה ועכשיו א"א בכך אלא שאם טבלה היתה צריכה ללבוש לבנים ביום ה' והיא אמרה שטבלה נאמנת כיון שאפשר בכך. והאשה החשודה על איסור נדות אם זינתה בנדות לא מקרי חשודה לגבי בעלה ונאמנת אפילו בשעת וסתה. ואם הכשילה לבעלה באיסור נדות שוב אינה נאמנת לומר בשעת וסתה טהורה אני עד שתעשה תשובה אבל שלא בשעת וסתה וכן לומר שטבלה נאמנת אם לא בימות החורף שהטבילה טירחא ועיין ביאורים:
<h3>ג</h3>
<b>כודאי טמאה</b>. ולא מהני אמתלא דמעשה לא עבדה משום האמתלא רשב"א. ואפילו יש לה מגו דטבלתי ובשם מהר"ל מפראג כתב כיון דהחזיקה עצמה בפני רבים ולזה כתב דאפילו אמרה בפני רבים לא מהני האמתלא ועיין ט"ז באשה שהגידה האמתלא קודם שהוחזקה עצמה בלבישת בגדי נדות דמהני כיון שהודיעה האמתלא קודם ועיין ש"ך שכתב דאם לא היה אפשר לה מחמת האמתלא רק ללבוש בגדי נדות דמהני אמתלא וא"כ באמתלא דמצא חבורות ופצעים אח"כ מהני לש"ך וע"ש דאפילו לא ידע הבעל האמתלא דמותר כיון שלא היה אפשר בענין אחר ועיין ביאורים דיש לגמגם בזה:
<h3>ד</h3>
<b>אינה נאמנת</b>. ואפילו יש לה מגו דטבלתי ועיין ביאורים:
<h3>ה</h3>
<b>ושוכבת אצלו</b>. עיין ש"ך דצריך לשאול אותה דבעינן שתאמר האמתלא בפירוש:
<h3>ו</h3>
<b>החכם נאמן</b>. והוא הדין בכל עד מפי עד כשתולה עדותו בחבירו וחבירו מכחישו המכחישו נאמן ועיין ביאורים והוכחתי בפרטי דינים אלו אימתי נאמן ואימתי אינו נאמן ואם עד אחר הכחישה ואמר שהחכם אסר לה היא נאמנת ולענין כתובה עיין בא"ה:
<h3>ז</h3>
<b>נועץ</b>. והוא הדין כששימש סמוך לוסת בשוגג ונזכר באמצע תשמיש צריך ג"כ לפרוש באבר מת. ודוקא כשמוצאה דם באמצע תשמיש אבל אם אמרה מרגשת אני אינו צריך לפרוש באבר מת דאימור הרגשת שמש הוא אם לא שאמרה מרגשת אני בבירור שהוא הרגשת דם עיין ביאורים סימן ק"צ ס"ק א':
<h2>סימן קפו</h2>
<h3>א</h3>
<b>צריכה היא בדיקה לעולם קודם</b>. עיין ביאורים אם הבדיקה צריכה להיות לאור הנר דוקא ואם היא צריכה בדיקה בין תשמיש לתשמיש והש"ך פסק דא"צ בדיקה וסיים וכן עמא דבר ועיין ביאורים שנראה דמ"מ צריכה קינוח ולהשהות בעד על גופה כשיעור וסת המבואר בסימן ק"צ סעיף נ"א ולמחר תעיין בו וזה יכול כל אדם לעשות וראוי לעשות כן לחוש לדברי ר"ח ולרוב הפוסקים והמחבר והרמ"א הסכימו ומי יבא אחריהן להקל והקינוח צריך להיות בשעה שאינה שוכבת אפרקיד:
<h3>ב</h3>
<b>קינחה עמה בעד ואבדה.</b> עיין ביאורים פירושו:
<h3>ג</h3>
<b>אשה.</b> עיין ביאורים. ואם אתייליד ריעותא שראתה פעם אחת בליל תשמיש עיין ביאורים כאן ובחידושי סי' קפ"ז:
<h2>סימן קפז</h2>
<h3>א</h3>
<b>אם בכל ג"פ רצופין.</b> פי' עם הראשון אבל אחר שיעור זה וכן לדעת הרמ"א שאוסר בסמוך לתשמיש דוקא סמוך אבל אם במופלג מתשמיש מצאה דם אף שיש לומר שראתה בשעת תשמיש מותרת וכן אם בדקה עצמה תיכף ולא מצאה דם ואחר כך מצאה דם אפילו בתוך שיעור זה לא הוי רואה דם מחמת תשמיש ומותרת. ומ"מ נראה דאם ראתה בליל תשמיש ג"פ אפילו במופלג משיעור זה אסורה שום בפעם ד' לשמש שני תשמישין בלילה אחת משום עונה הסמוכה לוסת עד שתעקר ג"פ דהיינו שתשמש ג"פ ולא תראה ועיין סי' רפ"ו מ"ש דאם ראתה פעם אחת בליל תשמיש מחוייבת שוב בדיקה אחר תשמיש כיון דאתיילד לה ריעותא פעם אחת ואם היא אשה שאין לה וסת צריכה ג"פ בדיקה שתתחזק באינו רואה מחמת תשמיש וביש לה וסת בפעם אחת שלא ראתה מחמת תשמיש נתחזקה ואם בין הג"פ שימשה ולא בדקה עצמה ואחר כך שימשה פעם אחת ובדקה ומצאה דם מצטרף לג' פעמים ואסורה וכל היכא דלא הוי רואה מחמת תשמיש אפילו ראתה כמה פעמים מותרת:
<h3>ב</h3>
<b>עד שלו.</b> ואפילו מופלג מהתשמיש:
<h3>ג</h3>
<b>אסורה.</b> אפילו בימי עיבור והנקה וכן אם ראתה ג' פעמים בימי עבור והנקה אסורה:
<h3>ד</h3>
<b>בקיאין.</b> כתב הש"ך צ"ע אם הוחזקה בג' אנשים אם לאסרה לכל העולם מטעם זה:
<h3>ה</h3>
<b>מכחול.</b> הוא קיסם וכתב המשאת בנימין שאין צריכה לדחוק השפופרת במקום צר ודוחק ואין לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה רק משערת בעצמה לפי אומד דעתה עד מקום שהשמש דש והאשה בעצמה נאמנת ע"ז:
<h3>ה*</h3>
<b>ואסורה.</b> ואפילו בדקה שוב אח"כ ונמצא בצדדין אסורה ואם עברה ושימשה ג"פ ולא מצאה דם הותרה אבל אם בדקה עצמה תחת הבעל הראשון ומצאה על ראש המוך ואחר כך בדקה עצמה בשפופרת ולא מצאה דם על ראשו מותרת לבעל הב' ואסורה לבעל הא' ועיין ביאורים:
<h3>ו</h3>
<b>ומותרת.</b> אפילו לבעל השלישי לעולם אפילו מוצאת דם תמיד בשעת תשמיש מותרת בלי שום בדיקה בשפופרת בין שנמצא בצדדי שפופרת בין שלא נמצא כלל אבל נקי צריכה אמיד אחר כל דם שמוצאת בשעת תשמיש ואפילו על הדם שמצאה בצדדי השפופרת צריכה ז' נקיים ובדיקת שפופרת צריכה להיות דוקא שלא בימי עבור והנקה וכשבדקה עצמה בימי עבור והנקה לא מהני להתירה רק בימי עבור ולא בשאר ימים:
<h3>ז</h3>
<b>הרשות בידה.</b> ואם מצאה על ראש המוך אסורה לכל ועיין בס"ק ח' שאם בדקה אחר כך עוד פעם אחת ולא מצאה דמותרת לישא לבעל השני.
<h3>ח</h3>
<b>ויש לסמוך.</b> והש"ך מחמיר:
<h3>ט</h3>
<b>סמוך לוסתה.</b> וכן אם ראתה אחר כך שלשה פעמים באותו יום החודש שראתה מקודם בשעת תשמיש ראתה עכשיו שלא מחמת תשמיש תולה ראיה זו בוסת כיון שנקבע אחר כך וסת ליום החודש, ש"ך ועיין ביאורים:
<h3>י</h3>
<b>באותו מקום.</b> ודוקא כשיודעת שהמכה במקור אז תולה במכתה אבל אם ספק לה אם המכה במקורק או בצדדין אינה תולין אפילו במכה שידוע שמוציאה דם. אכן זה דוקא במרגשת שהדם בא ממקורה אבל ברואה שלא בהרגשה ואפילו ע"י בדיקה תולה במכה שידוע שמוציאה דם אפילו אם המכה בודאי בצדדין ועיין ביאורים:
<h3>יא</h3>
<b>תולין בדם מכתה.</b> ואפילו בדקה עצמה בשפופרת ומצאה על ראש המוך תולין במכה ואפילו אם היא בספירת ז' נקיים תולין במכה רק באופן שהיה לה הפסק טהרה ויום אחד נקי בבדיקה על כל פנים בעינן ועיין ביאורים. ובכאב ודאי דאינה תולה עד שנתברר לה בודאי שכאב זה בר דמים הוא כמ"ש בסי' קצ"א ועיין ביאורים:
<h3>יב</h3>
<b>משונה.</b> כתב הט"ז דכששניהם לפנינו צריכה בדיקה אם הוא (הוא) משונה אבל כשאינו לפנינו תולין מן הסתם לומר שאינה משונה עד שיתברר שהוא משונה. ועיין ביאורים דנראה דדוקא בראתה אחר תשמיש אין צריך בדיקה אם הוא משונה אבל בראתה שלא בשעת תשמיש צריכה בדיקה אם הוא משונה אם לא ומדם ראייתה שכתב השו"ע כוונתו מדם שהוא רואה עכשיו בשעת תשמיש שו"ת ח"צ סי' נ"ו.
<h3>יג</h3>
<b>שלא בשעת וסתה במכתה.</b> הט"ז והש"ך חולקין על זה רק ברואה דם מחמת תשמיש לענין שלא לאסרה לבעלה לעולם תולין במכה שאינה ידוע שמוציאה דם שלא בשעת וסתה כיון דרואה דם מחמת תשמיש אינו אלא מדרבנן דהוי כמו וסתות דרבנן דקיימא לן שהוא מדרבנן ואם אין לה וסת רק שאינה רואה תמיד רק עד אחר י"ד יום אחר ראייתה כמו בסי' קפ"ו סעיף ג' נראה ג"כ דתולה באותן י"ד במכה אף שא"י שמוציאה דם לענין רואה דם מחמת תשמיש שלא לאסרה על בעלה לעולם. ועיי"ש בסי' קפ"ו במ"ש שם שיש לפקפק אדין זה אבל לענין נקיים אינה תולה כיון שהוא דאורייתא אפילו אינה יכולה ליטהר לבעלה לעולם עד שתדע שמכתה מוציאה דם. ואם תיכף כשמקום מכה מתחיל להכאיב מוצאת דם מוכח מילתא שמהמכה בא והוי כידוע שהמכה מוציאה דם וע"כ מותר אף אם גם לאחר שיפסוק הדם מוצאת דם נראה דמתמצית אותו הכאב בא הדם א"ז ועיין ביאורים. ואם יש לה מכה שרגילין שאר אנשים לראות דם ממכה כזו מותר אפילו אם היא אינה יודעת שמוציאה דם:
<h3>יד</h3>
<b>מכח ס״ס.</b> דוקא שראתה בבירור שלא בהרגשה ואז מותרות ואפי׳ הוא ספק אם המכה בצדדין אבל כשמוצאת דם על ידי בדיקה או תשמיש דאיכא ספק הרגשה משום הרגשת עד ושמש לא מועיל ספק ספיקא כזו ואינה תולה במכה באינה יודעת שמוציאה דם אמנם אין על אשה זו חיוב בליק׳ שלא תטמ׳ עצמה בחנם ותמתין עד שתרגיש ותטמא ועיין ביאורי'.
<h3>טו</h3>
<b>שמכתה מוציאה דם.</b> דוק׳ כשידעו שהמכה במקור וכנ״ל בס״ק י״ב ואז טהורה אפילו מספירת ז׳ נקיים ועיין ביאורי׳ ס״ק ט״ז.
<h3>טז</h3>
<b>ומ״מ בשעת וסתה.</b> ואפי׳ ברואה ממש בלא הרגשה טמאה. אבל אם מרגשת שדם זה בא מהמכה טהורה אפי׳ בשעת וסתה ואם ראתה מחמת תשמיש ומרגשת שדם זה בא ממכתה עתה אפי׳ דם מכתה משונה מדם ראייתה תולה במכתה דאימר שמש מכרן. ולענין לאוסר׳ לבעלה משום רואה דם מחמת תשמיש ודאי דתול׳ משום שעת וסתה ש"ך ועיין ביאורי'.
<h3>יז</h3>
<b>או מל׳ יום לל׳ יום.</b> ואפי׳ אם לא ראתה ביום הל׳ מ״מ בראיי הראשונ׳ שרואה אחר יום הל׳ טמאה ודע דאחר שטמאה משום נדה אינה עולה מטומאתה עד שיהי׳ לה בדיקה והפסק טהר׳ ויום א׳ מהז׳ נקיים ותמצא נקי מדם דוקא ועיין ביאורים בסי׳ קצ״ו:
<h3>יח</h3>
<b>וכתמים תולה אפי׳ בשעת וסתה.</b> ש"ך.
<h3>יט</h3>
<b>ברי לי שאין.</b> עיין ביאורים.
<h3>כ</h3>
<b>כל זמן שהיא בודקת.</b> מיירי שיש לה מכה רק שאינה יודעת אם מוציאה דם, ולדעת הט"ז בס"ק י' הדין זה דוקא ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה, ולדעת הש"ך בנקודות הכסף אפילו באין לה וסת.
<h3>כא</h3>
<b>יש מסתפקים.</b> ואם עשה רופאה לאשה אחת קודם שנתחזה ונתרפאה יכולה לסמוך עליו אשה אחרת אפילו אחר שנתחזקה ש"ך.
<h3>כב</h3>
<b>אין מתירין.</b> פי' לסתירה לכתחלה ע"י שתעשה רפואה זו או לענין אם נתגרשה אבל אין מוציאין אותה מבעלה אם כבר עשתה רפואה ומותרת לשמש ש"ך.
<h3>כג</h3>
<b>צריכה לפרוש ליל של טבילה.</b> דוקא כשראתה בליל טבילה אחר תשמיש אפילו שלא בשעת תשמיש רק באותו עונה דוסת מורכב הוא לטבילה ולתשמיש אבל אם ראתה בליל טבילה בלא תשמיש כלל אין צריך לפרוש ועיין ביאורים.
<h3>כד</h3>
<b>ליל של טבילה שלישית.</b> היינו כשעברה ושימשה בליל טבילה שניה דנעקר הוסת בהרכבה אבל כשלא שימשה בליל טבילה שניה אסור דכל וסת אינו נעקר רק כעין שנקבע וא"כ כשראתה בליל טבילה אחר תשמיש אסור לעולם לשמש בליל טבילה אם לא שעברה ושימשה ולא ראתה חזרה להתירה ואם ראתה בליל שני' של טבילה אחר תשמיש דעת הגהמ"י שאסורה תמיד בליל ב' ועיין ביאורים שיש לגמגם בזה ואם ראתה בליל ג' או ד' של טבילה לכ"ע א"צ לחוש אח"כ ודע דלא מועיל בדיקת שפופרת להתריה בליל טבילה ועיין כל זה בביאוירם:
<h3>כה</h3>
<b>כל פעם בביאה ראשונה.</b> עיין ט"ז אפילו היה מופלג מליל טבילה קבעה וסת לביאה ראשונה של אחר טבילה ואפילו עברה ושימשה קודם הטבילה ולא ראתה קבעה וסת ואסורה לטבול ולשמש ולדעת הש"ך נראה דמותר וכן עיקר ואם ראתה ג"פ בליל טבילה או ליום ידוע בחודש ולא היה ביאת היתר בינתיים אסורה ככל רואה דם מחמת תשמיש ואינה תולה בליל טבילה או ביום החודש דל כמ"י ועיין ביאורים:
<h3>כו</h3>
<b>להקל ולהתירה.</b> עט"ז שכתב דוקא כשלא ראתה מחמת תשמיש רק פעם אחת אחר כל לידה לא מצטרפין אותן הג' פעמים שראתה אחר ג' לידות לוסת כיון שהיו ביאות של היתר בינתיים אבל אם ראתה בשלשה לידות אחר כל לידה ג"פ אזי אסורה אחר לידה ד' אף שהיו ביאות של היתר בינתיים דיון דהוחזקה כל פעם באיסור אם לא שהיה לה בדיקת שפופרת או שעברה ושימשה אחר לידה ד' ועיין ביאורים דנראה דלפי דעתו שמחזיק וסת לראייה שאחר לידה דאף שפופרת או עברה ושימשה ג"כ לא מהני עד שיעקר ג"פ כמו בסעיף י"א. אמנם הש"ך חלק אכל דבריו וסובר שמותרות אפילו ראתה אחר כל לידה ג"פ כיון שהיו ביאות של היתר בינתיםם אבל נקיים ודאי צריכה ואינה תולה במכת לידה עוד כתב הש"ך דאם ראתה ג' פעמים מחמת תשמיש בתוך ל"ג לזכר וס"ו לנקבה דמותרת לבעלה עיין ביאורים:
<h3>כז</h3>
<b>חוששת לאחרון.</b> ואם לא ראתה פ"א תו ליכא חיישא ועיין ביאורים שאפי׳ לא שימשה כלל אחר חצי שנה רק פעם א׳ ג״כ לא חיישא וכתב הש״ך דאף לוסת החודש חוששת כגון שראתה פעם ראשונה בר״ח חוששת לר״ח ואם עברה ושמשה פעם ב׳ בראש חודש ולא ראתה מותרת ועיין ביאורים:
<h3>כח</h3>
<b>אלא בעדים.</b> ואם אינו דר בשכונתה אין צריך עדים ואם לא קיים פריה ורביה כופין אותו להוציא ש״ך ועין ביאורי:
<h3>כט</h3>
<b>עד שתשמ׳.</b> ולכן אם התשמיש הראשון היה בלא דם או שלא בדקה עצמה פעם אחת שוב אינה תולה עיין ביאורים:
<h2>סימן קפח</h2>
<h3>א</h3>
<b>כל מראה.</b> מן התורה אינם מטמרי׳ רק ה׳ מיני דמים וחכמי׳ החמירו לטמאות כל מראה נוטה לאדום או לשחור:
<h3>ב</h3>
<b>לבן.</b> ואפילו אינו לבן לגמרי רק כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק והוכהה מראית לבנוניתו:
<h3>ג</h3>
<b>ירוק.</b> כתב הב״ח שאם לאחר שנתייבש נעשה אדום בקצותיו דטמאה. ולכן כשיבא מראה ירוק או לבן לפני המורה בעודו לח לא יורה עד שיתייבש והט״ז והש״ך חלקו עליו דאחזוק ריעות׳ לא מחזקינו ומשמע מדבריה' דאם כבר נתייבש ונעשה אדום דטמאה אף שהי׳ לבן בשעת יציאה מן הגוף והח״נ בתשוב׳ חלק עליהם וסובר דאזלינן תמיד בתר יציאה מן הגוף הן לטמא הן לטהר
<h3>ד</h3>
<b>השעוה.</b> או כאתרוג או חלמון ביצה ש״ך:
<h3>ה</h3>
<b>ובדקה מיד ומצאה.</b> היינו בתוך שיעור וסת ועיין ביאורי׳:
<h3>ו</h3>
<b>אין סומכין.</b> וכן אשה שמסופקת בדם שלה אינה יכולה לסמוך אחברתה שאומרת בדם כיוצא בזה טיהר לי פלוני חכם מיהו אם אומרת דם זה טיהר לי פלוני חכם נאמנת והבעל יכול לראות דמי אשתו ש"ך:
<h3>ז</h3>
<b>ואפי׳ ראתה דם.</b> וכתב הט״ז דאפי׳ בשעת וסתה טהורה דלא אסרה תורה רק כשהמקור במקומה והדם יוצא ממנו מה שאין כן כשהמקור הוליך הדם עמו זה לא אסרה תורה ודוקא כשהחתיכה נפל לבית החיצון בשעת וסתה אבל אם החתיכה נפלה לבית החיצון קודם ובשעת וסתה ראתה דם טמאה ועיין ביאורים. ובש"ך ס״ק ח׳ החמיר בזה בשם הב״ח אף אם רואה דם נדו׳ בחתיכה שנעקר ממקורה בשעת וסתה אבל כשהחתיכות נופלת ממנה בלא דם טהורה לכ״ע:
<h3>ח</h3>
<b>ולא נימוחו.</b> והש״ך מיקל בנעקר מקורה אפילו בלא בדיקה כיון שידוע שנעקר מקורה. ובענין החולי הנקרא פאר פאל דהיינו שהמקור ירד לפרוזדור החמירו האחרונים ונראה דדינה כמכה שאין ידוע אם מוציאה דם:
<h3>ט</h3>
<b>טמאה.</b> ואם יש לחוש משום ולד טמאה ג״כ ימי טומאה של נקיבה אפי׳ לא היתה בחזקת מעוברת:
<h3>י</h3>
<b>לחלוח דם.</b> ולא דמי לדלעיל סעיף ב׳ דשם הדם בבקעים אבל הכא מיירי דדם על גביהם:
<h3>יא</h3>
<b>ושלא בשעת וסתה.</b> והש״ך מיקל אפי׳ בשעת וסתה כיון דלא שייך הטעם המוזכר בסי׳ קפ"ו שהרי תהיה טמאה כשתראה דם גמור ועיין ביאורים שיש לפקפק בזה:
<h3>יב</h3>
<b>וי״א שגם לזה.</b> והש״ך פוסק כדיעה ראשונה:
<h2>סימן קפט</h2>
<h3>א</h3>
<b>ליום ל׳.</b> היינו ליום החודש ש"ך ועיין ביאורים ס״ק י"ב והעיקר כדעת הט״ז והח״צ דחוששת ליום ל׳ ג״כ ע״ש:
<h3>ב</h3>
<b>הידוע.</b> ואסורה לשמש כל העונה כמו שנתבאר בסי׳ קפ״ד ואינה צריכה לחוש לעונה בינונית ואם יש לה וסת הגוף קבוע אם הוסת מובלע בסוף הפיהוק מותרות לעונה בינונית ואם הוא בתחלתו או משנמשך ראייתה גם אחר הפיהוק אסורה לעונה בינונית ועיין מ״ש סעי׳ כ״ד בבאורים:
<h3>ג</h3>
<b>אפילו.</b> ובוסת הפלגות אינה חוששת עד אחר ב׳ ראיות וחוששת לוסת החודש ולהפלגה עד שיקבע אחד כדלקמן סעיף י״ג:
<h3>ד</h3>
<b>לשעות.</b> פי׳ שראתה ג״פ בימים שאינן שווין דהדין דחוששת לאחרון שבהם כמו בסעי׳ י״ג ואם כל אותן הג׳ פעמים ראתה בשעה ידועה אינה חוששת רק שעתה כשיש לה שעה קבוע לראייתה וה״ה בוסת הקפיצות או אחר טבילתה גם כן אינה חסרה רק שעתה כשיש לה שעה קבוע לראייתה כיון דוסת שאינו קבוע הוא ועיין ביאורים:
<h3>ה</h3>
<b>ורביעית.</b> ולדיעה קמייתא בסעיף ז׳ בעינן שתראה עוד חמישית לל״ג ואז חוששת לל״ד וה״ה אם דילגה למפרע כגון שניה לכ״ט וג׳ לכ״ח וה״ה אם היה כל דילוג לב׳ ימים כגון ל׳ ול״ג ול״ה ש״ך:
<h3>ו</h3>
<b>משוה.</b> ואם דילגה יום א׳ ואח״כ ב׳ ימים לא קבעה וסת:
<h3>ז</h3>
<b>בימי החודש.</b> והיינו לתיקון בית דין דשיפורא גרים:
<h3>ח</h3>
<b>באחד בשבת.</b> כגון שראתה היום ולסוף ג׳ שבועות ג״כ ראתה בא׳ בשבת וכן בפעם הג׳ ואם כבר נקבע וסת להפלגה דהיינו שראתה כבר ד״פ כך ואז נקבע וסת להפלגות שוות לכ״ב יום שוב אינה חוששת רק להפלגה ולא לימי השבוע ונ״מ אם הפסיקה או ריחקה ראיותיה ועיין ביאורים:
<h3>ט</h3>
<b>קבעה וסת.</b> ולא דמי לוסת הפלגות דבעינן ד׳ ראיות דהתם אי אפשר לומר כך וכך ימים עד שתראה פעם ב׳ אבל הכא שתלוי ביום החודש בראייה ראשונה נמי איכא קביעות זמן שהרי אתה אומר בכך לחודש ראייתה:
<h3>י</h3>
<b>בי״ח בתמוז.</b> וחוששת לי״ט אב ולך׳
אלול ואפילו לא ראתה בי״ט אב חוששת לך׳ אלול ועיין ביאורים ואין מדקדקין בין חודש מלא לחסר:
<h3>יא</h3>
<b>וסת.</b> ודוקא שהיה וסת לדילוג׳ כגון שהיה לה וסת לך׳ וראתה כ״א וכ״ב ט״ז וש״ך:
<h3>יב</h3>
<b>ויש לחוש ולהחמיר.</b> היינו כב׳ הסברות וחוששת לי״ז בתמוז משום וסת הפלגה ולי״ח משום וסת הדילוג וכן אם היה לה חשש ב׳ וסתות שהדין כשנקבע א׳ מהן נעקר השני חוששת לחומרא לשני הסברות ט״ז וש״ך:
<h3>יג</h3>
<b>וחוששת לעולם.</b> וה"ה בג״פ בב' חדשים כגון ט״ו בניסן וט״ז באייר וט״ו בסיון וט״ז בתמוז וט״ו באב וט״ז באלול קבעה לה וסת לדילוג חלילם לב׳ חדשים:
<h3>יד</h3>
<b>קבעה.</b> כתב הט״ז דזהו להי״א דסעי׳ ז׳ אבל לדיעה ראשונה צריכה שתראה עוד אחד בתשרי. והש"ך כתב דכאן כולי עלמא מודי דסגי בג' ראיות דהוי כוסת הסירוג דסעי' י"ב וכן עיקר:
<h3>טו</h3>
<b>שסירגה.</b> ואפי' חזרה וראתה בי"ט תמוז לא קבעה וסת לדילוג אבל קבעה וסת הפלגה לי"ב יום דכיון שהיה לה ג' הפלדות שוות מל״ב יום דניסן מלא ואייר חסר:
<h3>טז</h3>
<b>או שתים.</b> מיירי שהיה לה וסת קבוע דאז לא קבעה וסת בשני דילוגים אפי׳ לרב:
<h3>יז</h3>
<b>הסירוג.</b> ואין וסת זה נעקר עד שלא תראה בג׳ סירוגין דהיינו ששה חדשים ועיין ביאורים ואם ראתה שבט אדר ניסן סיון אב אינה חושש׳ לוסת הדילוג רק לוסת השני וה״ה להיפך שראתה ניסן סיון אב אלול תשרי חוששת לוסת השוה ועיין ביאורים:
<h3>יח</h3>
<b>חוששת לר״ח.</b> היינו לב׳ ימים דר״ח הא׳ משום עונה בינונית ט״ז, ועיין סעיף י״ג בהג״ה ובמ״ש שם:
<h3>יט</h3>
<b>ביטלה.</b> זהו שייך בחדשי החורף שאין כאן הפלגת שוות אבל בחדשי החמה שהן תמיד שווי׳ א׳ מלא ואחד חסר והפלגותיהן תמיד שווין בימים חוששת לוסת הפלג׳ מס׳ יום ובחדשים שאינן שווין חוששת להפלגה אחרונה ועיין ביאורים:
<h3>כ</h3>
<b>חוששת לוסת החודש.</b> עש"ך שכתב דהא דקיימא לן בסימן קפ"ד ובסי' זה דחוששת לעונה בינונית היינו יום החודש והיא היא רק ב' טעמים יש ביום החודש א' מטעם גרמה יום החודש ב' מטעם עונה בינונית שהוא מטעם הפלגה, ונ"מ באם ראתה בינתיים או שיש לה וסת אחר קבוע דאז אינה חוששת ליום החודש מטעם עונה בינונית רק מטעם יום החודש ומותרת בעבר' וסתה ולא בדקה כיון שאינו קבוע ואם אין לה וסת ולא ראתה בינתיים אז החש' הוא ביום החודש גם משום עונה בינונית ודינו כדין וסת קבוע כדלעיל. והט"ז כתב דחוששת ליום החודש וגם ליום ל' שהוא עונה בינונית ועיין ביאורים שכתבתי דהעיקר דעונה בינונית הוא יום ל"א:
כ(2) <b>לא' באייר.</b> כתב הט"ז דחוששת גם ליום א' דר"ח אייר משום עונה בינונית ועיין ביאורים דכאן שראתה בכ' בניסן ליכא חשש דעונה בינונית:
<h3>כא</h3>
<b>חוששת לט' באייר.</b> הש"ך חולק וס"ל דאינה חוששת כיון שראתה בר"ח אייר וראתה בט' בו שהיו שני הפלגות הראשונות בלי הפסקה בינתיים ובאמצע הפלגה השלישית הפסיקה כגון שראתה בר"ח ניסן ובכ' בו ובט' באייר ובכ' בו ובכ"ט בו כולי עלמא מודו דקבעה לה וסת מכ' לכ' ואם הפסיקה באמצע הפלגה ראשונה כגון שראתה בר"ח ניסן ובי' בו ובכ' בו ובט' באייר ובכ"ט באייר כולי עלמא מודי דלא קבעה וסת רק כשהפסיקה בהפלגה האמצעית פליג הרב בהג"ה והש"ך והט"ז פסקו כרב ועיין ביאורים:
<h3>כב</h3>
<b>שהוא יום.</b> וחוששת ג"כ להפלגה י"ב יום משום הפלגה שהיה לה מך' ניסן עד ר"ח אייר. ש"ך:
<h3>כג</h3>
<b>שתקבע</b>. ודוקא בחשש דוסת החודש וחשש דוסת הפלגה אז כשנקבע וסת א' שוב אינה חוששת לשני כיון דאי אפשר שיתקיימו שניהם וכן לשני וסתות של הפלגה אינה חוששת דאי אפשר שיתקיימו שניהם אבל כששניהם הם חששת דוסת החודש כגון ראתה בר"ח ור"ח וכ"ה לחודש ור"ח חוששת לכ"ה לחודש אף שכבר נקבע הוסת של ר"ח כיון שאפשר שיתקיימו שניהם וכן הדין בוסת הדילוג ווסת השוה ועיין ביאורים:
<h3>כד</h3>
<b>לי"ח</b>. היינו לסברא הראשונה דסעיף ז' אבל להי"א שם קבעה וסת הדילוג בג"פ אם לא שהיה לה וסת קבוע מקודם לט"ו דאז ראייה ט"ו אינה מן המנין לד"ה:
<h3>כה</h3>
<b>בהפלגה ודילוגין</b>. כגון שראתה בא' בניסן וך' בו חוששת לט' באייר משום הפלגה וגם לר"ח אייר חוששת משום וסת החודש דילגה ליום כ"א היינו עשרה באייר ובר"ח אייר לא ראתה חוששת ליום כ"א דהיינו ר"ח סיון וחוששת גם לכ"א אייר משום וסת החודש הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש יום כ"ב דילגה ליום כ"ב חוששת ליום כ"ב דהיינו כ"ג בסיון הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת ביום כ"ג דהיינו כ"ד בסיון והיינו לשמואל או לרב ובהיה לה וסת מקודם מך' לך' וראתה בג"פ קבעה לה וסת לדילוג ואינה חוששת אלא לדילוגה. ש"ך:
<h3>כו</h3>
<b>וכן עיקר</b>. עיין בסימן קפ"ד סעיף ג' ביארתי דין זה על נכון:
<h3>כז</h3>
<b>למקומו</b>. הטעם דאף שאשה מדלגת פעמים ושלש כל שלא קבעה וסת אחר כשחזר וראתה בזמן הוסת חזר הוסת למקומו ועיין ביאורים מ"ש על הש"ך:
<h3>כח</h3>
<b>כלל</b>. ולמאי דאמרינן לעיל בס"ז כרב צריכה לחוש לוסת הדילוג ואפילו לדעה קמייתא חוששת מיהא ליום ל"ד משום חשש דהפלגה אחרונה וגם חוששת לעונה בינונית וליום החודש של הראייה האמצעית:
<h3>כט</h3>
<b>הראשון</b>. ונ"ל דמיירי שראתה בשיעור הפלגת הוסת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה:
<h3>ל</h3>
<b>ביום</b> עמוד הוסת הראשון. הכא דמיירי בוסת הפלגה מיירי ע"כ שראתה שתי ראיות שיהיה מינכר הפלגתה לכ' יום ועיין ביאורים שכתבתי דחוששת להפלגה גדולה של ג' עונות שהפסיקה וגם לעונה בינונית ואם לא הפסיקה רק עונה אחת מונה הפלגתה מיום שהיתה ראויה לראות ט"ז. והש"ך חולק וסובר דשוב בטלה הפלגתה עד שתראה פעם א' דאז שוב חוששת לשיעור הפלגה הראשונה עד שתעבור עליה ג' עונות ואז אינה חוששת עד שיחזור הוסת ולכן בוסת ההפלגה כשהפסיקה ג' עונות אינו חוזר הוסת למקומו עד שתראה ב"פ כשיעור הפלגה הראשונה הקבוע לה ואז חזר הוסת למקומו:
<h3>לא</h3>
<b>למקומו</b>. וה"ה לשינתה ראייתה לראיות שאינן שוות וחזרה וראתה בר"ח חזר הוסת למקומו ואפילו יש לה שני וסתות והפסיקה וסת א' ג' עונות וחזרה וראתה ביום הוסת גם כן חזר הוסת למקומו:
<h3>לב</h3>
<b>ומ"מ חוששת לו</b>. כיון שראתה ג"פ אבל לוסת החודש ולהפלגה צריכה לחוש אף בפעם א' כגון שקפצה וראתה ולסוף ך' חזרה וראתה ע"י קפיצה אם אחר כך תחזור ותקפוץ לסוף כ' חוששת וכן אם קפצה בר"ח חוששת בר"ח שני כשתקפוץ אבל לוסת החדש גרידא אין צריך לחוש אבל מטעם עונה בינונית צריכה לחוש דהיינו כשאין לה וסת ולא ראתה בינתיים ואם יש לה שעה קבוע אחר הקפיצה לראות בו אינה חוששת אלא שעתה ועיין ביאורים:
<h3>לג</h3>
<b>יום א' בשבת</b>. ואם כל הג"פ ראתה ביום הקפיצה רק בפעם ד' ראתה ביום שלאחר הקפיצה לדעת המחבר בסעיף י"ט אמרינן ג"כ איגלי מילתא דיומא קא גרים ולדעת הרב שם לא קבעה רק להרכבה והש"ך הביא בשם הטור דאמרינן קפיצה דאתמול גרם וקבעה בהרכבה דוקא ולא נעקר עד שתקפוץ אותן ג' זמנים ולא תראה ואם חזרה וראתה ביום הוסת על ידי קפיצה חזר הוסת למקומו כדלעיל סעיף ט"ו ואם כל הג"פ או אפילו ב"פ מאותן הג' ראתה ביום שאחר הקפיצה לא אמרינן קפיצה דאתמול גרם רק יומא דגרים כיון שהיה בהפלגות שוות או בימים שווין ואם קפצה שלא בימים ידועים וראתה ג"פ ביום שאחר הקפיצה אינה אסורה רק ביום שאחר הקפיצה ומותרת ביום הקפיצה וכן להיפוך אם היו הראיות ביום הקפיצה אינה חוששת ביום שלאחר הקפיצה לומר קפיצה דאתמול גרם הראייה בין שהיה הקפיצה בימים ידועים בין שלא היה בימים ידועים:
<h3>לד</h3>
<b>וחושבת לכל פעם</b>. ובוסת הפלגה אפילו ראתה בינתיים בלא קפיצה ג"כ מ"מ מונה הפלגתה מיום הקפיצה דוקא ואין הוסת נעקר עד שיעקר בהרכבה דוקא:
<h3>לה</h3>
<b>לשניהם ביחד:</b> ואז אינה חוששת לא לוסת היום גרידה ולא לוסת הגוף גרידה אפילו כדין וסת שאינו קבוע ועיין ביאורים שכתבתי דודאי חוששת לכתחלה לוסת היום כמו בסעיף כ"ה רק לענין אם עבר הוסת היום ולא בא המיחוש אינה חוששת:
<h3>לו</h3>
<b>הפיהוק:</b> וקבעה וסת לפיהוק לבד וכן להיפך קבעה וסת לר"ח לבד:
<h3>לז</h3>
<b>אתמול:</b> ול"ד לקפיצה לעיל סעיף י"ז דשאני התם דמחמת אונס הוא בא:
<h3>לח</h3>
<b>עד שתבדוק</b> ואף דבשאר וסת שאינו קבוע מותרת לשמש בלא בדיקה כשעבר וסתה כמבואר סעיף ד' מ"מ בפיהוק חמיר טפי שדרך האשה לפהק בשעת ראיה ט"ז:
<h3>לט</h3>
<b>דברים חמים</b> ואם אכלה שאר דברים חמים ולא ראתה לא נעקר וסתה מאכילת שום ובצלים פלפלין אבל אם נעקר מאכילת שום נעקר מכל הדברים ועיין ביאורים:
<h3>מ</h3>
<b>אלא בסופו</b> ואפי' לעונה בינונית אינה אסורה ואם הוסת בתחלתו אסורה לעונה בינונית מחשש שמא תפהק ועיין ביאורים:
<h3>מא</h3>
<b>כל עונות הוסת</b> עט"ז שכתב דוקא אחר הוסת אסורה אבל לפני הוסת מותרת והש"ך בנה"ך אוסר אפילו לפני וסתה ולאחר ועיין ביאורים דנראה דאסורה בין לפני הוסת ובין לאחר הוסת רק כשאין לה קבע שתפהק בר"ח רק שנקבע לה שאם תפהק בר"ח רואה כגון שפיהקה בג' ר"ח שלא כסדרן וראתה אז מותרת קודם הפיהוק כיון שאין לה קבע שתפהק בר"ח:
<h3>מב</h3>
<b>במקרה לבדו</b> והיינו שאם עבר עליה ג' ימים הקבוע ולא פיהקה ולא ראתה מ"מ אם פיהקה אח"כ באותו יום חוששת אבל כל זמן שלא פיהקה ודאי דשוב אינה חוששת כיון שכבר עבר אותו יום ג"פ ולא פיהקה ולא ראתה:
<h3>מג</h3>
<b>הנעורים</b> שהיא פחותה מי"ב שנים ויום אחד ולוסת שאינה קבוע אינה חוששת כלל:
<h3>מד</h3>
<b>בינונית</b> לאפוקי אם לא פסקה אלא ג' עונות קטנות שהיתה למודה לראות וראתה אחר כך חוששת לראייתה ולעונה בינונית וכן להיפך אם העונות שהיתה למודה לראות בהן הן גדולות כגון מל"ה לל"ה או וסת החודש בסירוג או בגדולה בעינן שיעבור עליה ג' עונות שהיתה למודה ובקטנה סגי בצ' יום ש"ך:
<h3>מה</h3>
<b>מכוונות</b>. ועכ"פ מהני ג' ראיות אף שאינן מכוונות להחזיקה ברואה ודינה כדין אשה שאין לה וסת ומכוונות לא בעינן רק לענין קביעות וסת. ט"ז:
<h3>מו</h3>
<b>ראייה ראשונה</b>. פירוש ראייה אחרונה מהג' ראיות ראשונות שראתה קודם שהתחילה לפסוק:
<h3>מז</h3>
<b>לוסתה הראשון</b>. היינו שלא חזרה לקביעותה הראשון כדלקמן סעיף ל"א והיינו שהיתה למודה לראות בעונות גדולות יותר מהשיעור עונה בינונית. ש"ך ועיין ביאורים:
<h3>מח</h3>
<b>בב' לחודש</b>. בעשרים לחודש גרסינן. ט"ז וש"ך ועיין ביאורים:
<h3>מט</h3>
<b>מת הולד</b>. ואפילו הפילה רוח ועיין ביאורים:
<h3>נ</h3>
<b>לראיה שתראה</b>. אפילו לא ראתה רק פעם אחת חוששת לוסת החודש וה"ה לעונה בינונית מאותה ראייה שראתה ולדעת הש"ך עונה בינונית היא וסת החודש:
<h3>נא</h3>
<b>שופעת</b>. ואינה חוששת היינו כמו לוסת קבוע ואין צריכה בדיקה בעברה וסתה כדלעיל אבל חוששת כמו לוסת שאינו קבוע כדלעיל סעיף ל"ג:
<h3>נב</h3>
<b>פוגעת</b>. והרמב"ן כתב שאינה חוזרת עד שתראה פעם א' ואיני יודע למה השמיט דעתו ועוד דבוסתות דרבנן שומעין להקל. ש"ך:
<h2>סימן קצ</h2>
<h3>א</h3>
<b>עד שתרגיש.</b> היינו שהרגישה שנזדעזע גופה או שנפתח מקורה או שזב דבר לח בפנים ואם מצאה בבדיקה טמאה דאורייתא אפי' לא הרגישה ובקינחה הוי דרבנן בלא הרגישה אם לא שקינחה עצמה סמוך לתשמיש או למי רגלים או לבדיקה בתוך שיעור וסת המבואר בסעיף נ"א ועדיין ביאורים ס"ק א'.
<h3>ב</h3>
<b>שנפתח מקורה.</b> ואפי' בדקה עצמה בתוך שיעור וסת ומצאה טהורה טמאה אם לא שמצאה מראות טהורות כמבואר בסי' קפ"ח ואם בדקה עצמה בעד שאינו בדוק סמוך להרגשה ומצאה מראות טהורות ומראות טמאות עיין סוף הסימן בביאורים שהוכחתי דהיא טמאה.
<h3>ג</h3>
<b>משתים עשרה.</b> שנה ויום אחד עיין ש"ך שכן הלכה דלא כהב"ח. ועיין ביאורים דאין מטהרין כתמיה רק במקום דאיכא למימר עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה אבל אי ודאי אתי מגופה רק שלא הרגישה טמאה דלא כמו שמשמע מדברי הש"ך.
<h3>ד</h3>
<b>אם פסקה.</b> עיין ש"ך שכתב דדוקא במזלפת מהני פסקה אבל בשופעת אפי' בפסקה אינה אלא כראיה אחת וט"ז כתב דאין לחלק.
<h3>ה</h3>
<b>וכתמה טהור.</b> אפי' חזרה לראות בעונות שהיתה למודה עד שתחזור ותתחזק ג' פעמים. ש"ך.
<h3>ו</h3>
<b>שהן קבועות.</b> ר"ל עם החלל שביניהן ולא כמו שהן זה אצל זה ש"ך.
<h3>ז</h3>
<b>אע"פ שלא הרגה.</b> וכן אפי' ידוע שהרגה הרבה ועיין ביאורים ס"ק ה'.
<h3>ח</h3>
<b>ויש אומרים.</b> וש"ך הביא ראיה לפסוק כהיש אומרים מהש"ס ועיין ביאורים מה שיש לפקפק על ראייתו.
<h3>ט</h3>
<b>פשפש.</b> ובמקום דשכיחי תולה בו אפילו לא הרגה וכן אפילו הרגה הרבה כמו במאכולת ותולה בו אפילו אין ארכו כרחבו.
<h3>י</h3>
<b>דהני מילי.</b> ולסברא האחרונה דסעיף ו' אפי' בלא צירוף טמאה ש"ך.
<h3>יא</h3>
<b>מצטרפין.</b> ואפילו רחוקין הרבה דאין תולין בבשרה בשום מאוכלת דלא שכיח.
<h3>יב</h3>
<b>מקבל טומאה.</b> והוא הדין דבר המקבל טומאת נגעים כגון בגד שאין בו רק שלש אצבעות על שלש אצבעות שאין מקבל רק טומאת נגעים ולא שאר טומאות וכן כותל המקבל טומאת נגעי בתים מקבל כתמים גם כן ועיין ברמב"ם באיזה כותל ובאיזה מקום מטמא נגעי בתים.
<h3>יג</h3>
<b>צבוע.</b> ואם חצי גריס על מקום צבוע וחצי גריס על מקום הלבן טמאה וכן אם חצי גריס יש לו מראה טהורה והחצי מראה טמא וניכר שהכל כתם אחד טמאה ובתשובות האחרונים מקילין עד שיהיה באדום שיעור גריס על מקום הלבן דוקא אמנם האדום שעל שתי מקומות הלבנים מצטרפין אף שמקום הצבוע מפסיק כיון שגם עליו יש דם ועיין ביאורים.
<h3>יד</h3>
<b>עקבה.</b> דשמא נגעה באותו מקום בשעת ישיבתה כדרך הישמעאלים שמשימין רגליהם תחת עגבותיהם.
<h3>טו</h3>
<b>על רגליה.</b> דוקא גב הרגל שכנגד אגודל אבל גב הרגל לצד חוץ וכל שכן בשאר ראשי ד' אצבעותיה טהורה וצ"ע ש"ך.
<h3>טז</h3>
<b>ושמא נגעו.</b> ואפילו בסתם חיישינן שמא נגעו ש"ך.
<h3>יז</h3>
<b>טהורה.</b> ולא חיישינן שמא הביאתו שם בידים דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום.
<h3>יח</h3>
<b>שנזדקרה.</b> שנתהפכה ראשה למטה ורגליה למעלה.
<h3>יט</h3>
<b>מהחגור.</b> שחוגרת נגד בית התורפה.
<h3>כ</h3>
<b>על בשרה לבד.</b> אינה תולה ואם נתעסקה ממש בידיה בכתמים ונמצא על ידיה תולה אפילו נמצא גם על בשרה כיון שנמצא על ידיה ועיין ביאורים.
<h3>כא</h3>
<b>חלוקה.</b> כיון דליכא הוכחה דמגופה אתי כיון דלא אישתכח על בשרה לחוד.
<h3>כב</h3>
<b>מכה.</b> ותוך הג' ימים הראשונים של הז' נקיים לא תלינן אפילו במכה:
<h3>כג</h3>
<b>חלוקה.</b> חלוק הבדוק:
<h3>כד</h3>
<b>בצווארה.</b> בצדדי הצואר שאי אפשר ליגע במכה אם לא ע"י שפושטתו ומתכסה בו אבל בצואר עצמו בלא"ה תולה בו:
<h3>כה</h3>
<b>ויודעת שלא נזדקרה.</b> ואע"ג דלעיל סעיף י"א לא חיישינן שמא נזדקרה שאני הכא שיש עוד ריעותא בכתם ואם היינו תולין לומר לא נזדקרה וגם לתלות כתם התחתין בעליון הוי ב' תליות לקולא וכולי האי לא מקלינן ש"ך:
<h3>כו</h3>
<b>כך בא התחתון.</b> דוקא כשכל החלוק בדוק ושני הכתמים ממין אחד אבל בשני מינין כגון שהתחתון אדום והעליון שחור או כשאין כל החלוק בדוק אינה תולה התחתון בעליון: וכן אם נתעסקה בגריס ועוד טמאה שאני אומר ודאי העליון בא מהעסק והתחתון מגופה ועיין ביאורים:
<h3>כז</h3>
<b>אם אין בו כגריס ועוד.</b> ואם הוא על בשרה ובפחות מגריס ועוד אם תולה התחתון בעליון עיין ביאורים:
<h3>כח</h3>
<b>ג' חלוקים.</b> כתב בתשובת רמ"א ח"ג סימן קפ"ג דדוקא בימיהם היו כל הבגדים פתוחים מבית צוואר עד למטה אבל במלבושים שלנו אין חשש בשנמצא בבגד העליון וכן במטה שלנו:
<h3>כט</h3>
<b>בבנה ובבעלה.</b> והיינו בנמצא על חלוקה דבבשרה אינה תולה והפרישה מתיר אפילו בבשרה ועיין ביאורים:
<h3>ל</h3>
<b>נמצא.</b> אבל אם נודע שטמאה באמת דם אף על פי שעכשיו אין בהן דם תולין דבשעה שנגעו היה בהן דם ש"ך:
<h3>לא</h3>
<b>להתעסק.</b> דאז הוי כולה כשוק של טבחים:
<h3>לב</h3>
<b>שתי נשים שנתעסקו.</b> אפילו באו לשאול זו אחר זו ט"ז.
<h3>לג</h3>
<b>ויש מחמירין.</b> ולדידהו אפילו נתעסקה בכגריס ומצאה כגריס ועוד טמאה ש"ך.
<h3>לד</h3>
<b>כשני גריסין טהורה.</b> והט"ז וש"ך אוסרים בנתעסקה בכגריס ומצאה עליה כשני גריסין.
<h3>לה</h3>
<b>יזדמן.</b> פירוש מקום בין רגליה יזדמן שם במקום הכתם.
<h3>לו</h3>
<b>בקופסא.</b> וה"ה הניחתו במקום מגולה כל שלא העבירתו בשוק של טבחים טמאה ט"ז ועיין ביאורים. ודוקא בעד הבדוק לה ט"ז דלא כהפרישה.
<h3>לז</h3>
<b>תחת הכר.</b> דאיכ"ל מאכולת נתמעכה שם וכן אם בדקה עצמה בחלוקה ולא בדקה החלוק קודם אף שבדקה בשעת לבישה טהורה.
<h3>לח</h3>
<b>אם משוך.</b> דוקא כשבדקה עצמה אבל בשאר כתמים אפי' משוך טהורה בפחות מכגריס וטמאה דקאמר מדאו' וכן בעגול ויש בו כגריס ג"כ טמאה מדאו'.
<h3>לט</h3>
<b>מקום לתלות.</b> ודוקא בעגול ואם נתעסקה בעד ודרך קינוח אפי' משוך תולה ועיין ט"ז באשה שהיתה רגילה להוציא דם מבית הרעי ובשעת בדיקה נגעה שם דתולה שלא בשעת וסתה ועיין ביאורים שיש לתלות אפי' בשעת וסתה.
<h3>מ</h3>
<b>וטחתו בירכה.</b> במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם ועיין ביאורים.
<h3>מא</h3>
<b>משוך טמאה.</b> מדאו' ובמקום שדם המקור יכול ליפול שם אינה טמאה רק טומאת כתם מדרבנן ואם נמצא על הירך ולא על העד והעד לפנינו טהורה ואם נמצא על העד ולא נמצא על הירך וכן אם נמצא בירכה והעד נאבד טמאה ועיין ביאורי':
<h3>מב</h3>
<b>כגריס.</b> ואם יש בו כגריס טמאה נדה:
<h3>מג</h3>
<b>וי"א שאף עגול טמאה.</b> ופסק הב"ח כהי"א:
<h3>מד</h3>
<b>אא"כ יש בו כגריס ועוד.</b> ואפילו הוא משוך ואם הרגישה ובדקה עצמה בעד שאינו בדוק גמור ומצאה מראות טמאות ומראות טהורות טמאה. ועיין ביאורים:
<h3>מה</h3>
<b>בעד בינוני.</b> היינו שנטלתו ממקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להם עדים. אבל לקחה מן השוק ואין ידוע ממי לקחתו או שקנחה עצמה בעד המזדמן לה בבית ודאי ליכא מאן דמטמא אפילו משום כתם, ט"ז:
<h3>מו</h3>
<b>וטחתו בירכה.</b> דהוי ס"ס שמא לא מן העד הוטח על יריכה ואת"ל מן העד אימר מקמי הכי הוי על העד ודוקא במקו' דאין דם המקור יכול ליפול שם אבל במקום שדם המקור יכול ליפול שם טמאה והש"ך חולק על המחבר ופוסק דטמאה דאין כאן ספק ספיקא דמיד יש לומר שמא ממקורה בא הדם על העד אבל בנמצא הדם על ירכה במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם והעד נאבד אפשר מותר אפילו להש"ך מטעם ספק ספיקא וצריך עיון.
<h3>מז</h3>
<b>בחזקת בדוק.</b> עיין ס"ק מ"ה מה נקרא אינו בדוק.
<h3>מח</h3>
<b>אם אינו בדוק.</b> עיין ט"ז שכתב דהאי אינו בדוק לא דמי לאינו בדוק דסעיף ל"ו דהיינו עד בינוני דבעד בינוני טמאה ג"כ משום כתם דאין לחלק בין שנמצא כתם בין שנמצא בבדיקה רק הכא באינו בדוק לגמרי ולקחתו מן השוק והב"ח וש"ך חולקין וס"ל דבעד וחלוק בינוני אינה מטמאה משום כתם רק דוקא בחלוק שהיה לה פעם בדיקה דאז אינו יוצא מחזקת בדוק עד שהעבירתו בשוק של טבחים וכן אם לבשתו אחר הכיבוס בלא בדיקה תבדוק במקדיר או במגליד כדלקמן סעיף מ"ז ואם אינו בקיאה תחמיר.
<h3>מט</h3>
<b>בדקה חלוקה.</b> עיין ביאורים דלמה נקט בדקה חלוקה.
<h3>נ</h3>
<b>שהגיע זמנה.</b> היינו בת י"ב שנה ויום אחד ודוקא לנדה ונכרית שהן בלאו הכי בחזקת מקולקלין אבל השאילתו לטהורה שתיהן טמאות ואם הנדה והנכרית הן מעוברות או מניקות אינה תולה בהן.
<h3>נא</h3>
<b>אם בדקתו.</b> כשפשטתו והשאילתו.
<h3>נב</h3>
<b>לתלות.</b> ודוקא כשהיה יותר מגריס אבל בפחות תולה במאכולת אפילו בג' ימים הראשונים.
<h3>נג</h3>
<b>ואפילו בזמן הזה.</b> שאין נותנין לשום בתולה שנבעלה רק בעילת מצוה וכן יושבת על דם טוהר בזמן הזה היא ככל הנשים אפילו הכי תולה בהן שלא החמירו רק לעצמן אבל לא לענין הצלת חברתה ומשום הכי הבתולה והיושבת על דם טוהר טמאין והיא מותרת וכן כתב הרשב"א בהדיא.
<h3>נד</h3>
<b>לסופרת שבעה. </b>דוקא כשלא עברו שבעה ימים מיום ראייתה שפתוח מעיינה ג"כ אבל כשכבר עברו ז' ימים מיום ראייתה שיש לומר שכבר נסתם מעיינה אף שעדיין לא ספרה ז' נקיים ומ"ש כשכבר ספרה רק שלא טבלה אף שעדיין מקולקלת כיון שכבר נסתם מעיינה אינה תולה וכן באותה שלא ראתה רק ראיה אחת אינה תולה אפילו בשני שלה ודוקא סופרת ז' תולה בנדה וכן טהורה תולה בסופרת ז' אבל סופרת ז' בסופרת ו' אינה תולדה. ועיין ביאורים.
<h3>נה</h3>
<b>מקולקלת.</b> וסתרה כל מה שלפניה.
<h3>נו</h3>
<b>ששתיהן.</b> והוא הדין כשלא חזרה ולבשתו כשלא בדקה הראשונה קודם שפשטתו אלא קמ"ל דאע"ג שחזרה ולבשה והחלוק הוא אצל הראשונה אפ"ה השניה ג"כ טמאה. א"נ מיירי שהראשונה בדקתו קודם שפשטתו דהשתא אינה טמאה עד שתחזור ותלבשנו.
<h3>נז</h3>
<b>בימי טהרתה.</b> ובג' ימים הראושנים של ז' נקיים אינה תולה בימי נדתה ש"ך.
<h3>נח</h3>
<b>קודם שהיתה מעוברת.</b> ומיירי שבדקה בשעה שלבשה אותה קודם ימי עיבורה דבדלא בדקה בלא"ה טהורה כדלעיל סעיף ל"ט ש"ך.
<h3>נט</h3>
<b>בפנינו.</b> כתב הש"ך דמיירי שגם החלוק אינו בפנינו דאם הוא בפנינו תבדוק במקדיר או במגליד ואם אינה בקיאה תחמיר.
<h3>ס</h3>
<b>כיבוס.</b> ובזמן הזה לא חזינן דרך בנות ישראל בכך ונראה להחמיר ש"ך.
<h3>סא</h3>
<b>אפילו.</b> והוא הדין אם היא לפנינו אין סומכין על דבריה לא לאיסור ולא להיתר ש"ך.
<h3>סב</h3>
<b>להחמיר.</b> דספק חסרון ידיעה לא שמיה חסרון.
<h3>סג</h3>
<b>ונמצא.</b> ואפי' נאבד דהוי ספק מעליא כמו שכתבתי לעיל אפ"ה שתיהן טמאות כיון שאין לתלות באחת יותר מהשניה.
<h3>סד</h3>
<b>כולן טמאות.</b> אפילו באו לשאול בזה אחר זה.
<h3>סה</h3>
<b>העליון.</b> כתב הש"ך ר"ל דלמנהג שמניחין ב' סדינין והיא שוכבת ביניהן. ומהרש"ל וב"ח כתבו שעכשיו שעיננו ראותו שהתחתון ג"כ מתהפך כולן טמאות ומ"מ הכסת שתחת הסדין אין מתהפך כלל.
<h3>סו</h3>
<b>תיכף למציאת הדם.</b> ודוקא שבדקה עצמה בעודה לבושה בחלוק או בעודה במטה ולפי זה בזו אחר זו לא מהני בדיקה רק מהאחרונה ולדעת הרמב"ם הובא בב"י אין חילוק בין בבת אחת בין בזאח"ז.
<h3>סז</h3>
<b>כיצד.</b> אם יש לה וסת אינה תולה באין לה וסת וכן לא הגיע שעת וסתה אינה תולדה בהגיע שעת וסתה.
<h3>סח</h3>
<b>דמים.</b> אפי' היא נשואה ובילדה וזקנה אפי' בילדה לא הגיע שעת וסתה תלינן בילדה.
<h3>סט</h3>
<b>ברי.</b> כתב הט"ז דאם יש זמן רב אחר השכיבה למציאת הדם דגם החיצונה טמאה דמילתא דלא רמיא עליה דאינש אמרה ולאו אדעתה ובנקה"כ חלק עליו. הט"ז הביא תשובת הרמ"א באשה שהיתה בעלת חטטין והיתה רגילה לראות בעת מציאת הכתם מראות לבנות וירוקות וכל חלוקה היה מלא ממראות הללו רק שבראש כתם אחד היה נמצא מראה אודם סביב הכתם הלבן כדמות דבר לח המתפשט והשיב רמ"א דאפי' אינו ניכר שהכל כתם אחד טמאה כיון שמראה הלבן וירוק ממקור אתי ידוע שנפתח המקור ותולין גם המראה האדום במקור והט"ז חולק ומתיר רק כשנראה לעין שהאודם הוא קן של המראה לבן שהולך ומתפשט סביב המראה טהור כעין קו אז טמאה אבל בלא"ה אפשר לתלות האודם במידי אחרינא וטהורה וזה דוקא כשלא הרגישה אבל כשהרגישה טמאה ולא תלינן ההרגשה במראות הטהורות והאודם במכה ואפי' בדקה עצמה בעד שאינו בדוק בשעת הרגשה טמאה. ועיין ביאורים.
<h2>סימן קצא</h2>
<h3>א</h3>
<b>עומדת.</b> בין מקלחת בין שותתת.
<h3>ב</h3>
<b>לתוך הספל.</b> אבל אם נמצא על שפת הספל טמאה ועיין ביאורים ואפילו ביושבת ונמצא הדם רק על השפה ולא בתוכו מטמא הר"ן.
<h3>ג</h3>
<b>שפת.</b> וק"ו בתוך הספל ש"ך.
<h3>ד</h3>
<b>בכל הענין.</b> דבעינן ג' לטיבותא יושבת ומלקחת ותוך הספל ודוקא בספל בדוק מעיקרא אבל בספל בינוני טהורה ומיירי שנמצא דם במקרה אבל במוצאת דם תמיד יבואר לקמן ועיי' ביאורים סק"ה)
<h3>ה</h3>
<b>טהורה.</b> דאיכא ס"ס שמא מהאיש ואת"ל מהאשה שמא אינו מהמקור ומשמע דמיירי בנמצא תוך הספל ש"ך ועיין ביאורים ס"ק ה'.
<h3>ו</h3>
<b>כשמקנחת עצמה.</b> היינו אפילו מוצאת בבדיקה כמבואר בתשובת מהרי"ל ואם רחצה אותו מקום אחר הטלת מי רגלים ואח"כ מצאה דם בבדיקה טמאה ועיין ביאורים ס"ק ו'.
<h3>ז</h3>
<b>ויש מחמירין.</b> היינו אפי' לא נמצא הדם רק במ"ר ולא על עד הבדיקה עיין ביאורים ס"ק ז'.
<h3>ז*</h3>
<b>באשה שיש לה וסת.</b> פי' דוקא כשאינה רואה בשום פעם רק אחרם הטלת מי רגליים אבל אם לפעמים היא רואה שלא בשעת צרכיה אפילו אין לה וסת מותרת ואם היה לה וסת מוקדם מותרת שלא בשעת וסתה אפילו אינה רואה בשום פעם אחר עשיית צרכיה כיון שנתברר ע"י בדיקת המוך נקי שמכה יש לה במקור הוי הדין כמו במכה בסי' קפ"ז דמותרת שלא בשעת וסתה או אפילו לא היה לה וסת קבוע רק שיש לה עונה קבועה שרגילה להמתין לכל הפחות מסוף ראייה כך וכך ימים מותרת בין עונה לעונה ש"ך ועיין ביאורים ס"ק ח' דיש להחמיר אפילו אם היא רואה לפעמים שלא בשעת צרכיה רק ביש לה וסת ושלא בשעת וסתה או בין עונה לעונה ועל ידי בדיקת המוך נקי:
<h3>ח</h3>
<b>מוך נקי.</b> ואין למדין מזה לענין אחר כגון לאשה שמוצאה תמיד בצד אחד למטה דם אינו מועיל שתכניס מוך נקי בעומק ואח"כ תבדוק עצמה ואם מ"מ תמצא דם למטה ואח"כ תוציא המוך ואם יהיה נקי אז יש הוכחה דלמטה מהצדדים בא אין לסמוך על בדיקה זו רק ביש לה כאב או מכה לו מכה שאינה יודעת שמוציאה דם ואז מועיל בדיקה זו דע"י בדיקה זו הוי כדין המבואר בסי' קפ"ז סעי' ז' באם אינה מוצאה דם תמיד רק מצד אחד דמהני ביש לה כאב או מכה שאינה ידוע שמוציאה דם ועיין בביאורים ס"ק ח':
<h3>ח*</h3>
<b>שלוש פעמים.</b> וכשאינב מוצאת דם רק במי רגלים ולא משבודקת עצמה סגי בפעם אחד:
<h3>ט</h3>
<b>דהיא טמאה.</b> ולא מהני לה בדיקת מוך נקי
<h3>י</h3>
<b>קרטין.</b> וא"צ להטיל מים לתוכן לראות אם נימחו אפילו נימחו בין האצבעות: אבל אם מצאה דם ג"כ טמאה ש"ך ועט"ז שהתיר במוצאת קרטין בבדיקה כשהיתה מרגשת כאב בכליות והחכם צבי חולק עליו ואוסר וכן עמא דבר. ואומנם נראה דמהני בדיקה שכתבתי בס"ק ז' ע"ש טהורה ועיין ביאורים ס"ק ג'.
<h2>סימן קצד</h2>
<h3>י</h3>
<b>רובו.</b> היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה לידה אם יצא אבר והחזירו מטמאה ג"כ משום נדה משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
<h3>יא</h3>
<b>פדחתו.</b> היינו רוב פדחתו ש"ך.
<h3>יב</h3>
<b>טמאה.</b> לשון הטור ואין נותנין לה ימי טוהר על שיוולד ולדידין אין נפקותא בזה שאין בועלין על דם טוהר בלאו הכי.
<h2>סימן קצה</h2>
<h3>א</h3>
<b>יושיט.</b> אפילו דבר שהוא ארוך.
<h3>ב</h3>
<b>או שתגלה מעט מהשלחן ותתן קערה שלה עליו.</b> ונראה דלחם וקנקן שאין אוכלין ושותין מהן הוא דהוי שינוי דומיא דסימן פ"ח גבי בשר בחלב.
<h3>ג</h3>
<b>עצמה.</b> ומה שמנתחין הבשר לחתיכות והוא נוטל אחת והיא אחת ודאי דהוי כאוכל עמה בקערה אחת ואסור אבל מה שנוטל חתיכה גדולה מהקערה ושם לפניו בכלי מיוחד אין בזה איסור כיון דאין הלקיחה סמוך לאכילה.
<h3>ד</h3>
<b>יש אומרים שאסור.</b> כתב הט"ז דמכל מקום מותרת להביא מאכל לפניו אף דבשתיה אסור והש"ך מחמיר רק להביא קערה שכל בני הבית אוכלין ממנה מותר וא"כ להושיט לו חתיכת בשר מהקערה להניח לפניו על הטעליר גם כן אסור לדבריו.
<h3>ה</h3>
<b>משיורי.</b> אע"פ שמלאוהו אח"כ דמ"מ הוא שותה משיוריה אבל אם שתתה כולה אין צריך להדיח בינתיים.
<h3>ו</h3>
<b>לא ישב.</b> משמע אפילו בלא שכיבה והב"ח כתב דדוקא לשכב שם ולפשוט בגדיו אסור אבל ישיבה בעלמא מותר אפילו בפניה וגם היא אסורה לישן במיטה שלו דיש הרהור בשכבה ובקומה אבל מותרת לישן אסדינים שלו ואינה חוששת שמא תתעבר משכבת זרע של בעל דאף אם תתעבר יהיה הולד כשר כיון דאין כאן ביאת איסור אבל צריכה ליזהר שלא תישן אסדינים של איש אחר שמא תתעבר משכבת זרע של איש ואיכא משום הבחנה.
<h3>ז</h3>
<b>במטה.</b> נראה במטה של עץ או של בנין מותר הוא במטתו והיא במטתה ש"ך.
<h3>ח</h3>
<b>בפניו.</b> אפילו כשהמזיגה היא שלא בפניו אסורה להניחה לפניו ב"ח והש"ך כתב שאין דבריו מוכרחים.
<h3>ט</h3>
<b>ליצוק.</b> והש"ך כתב דאפילו לתת לפניו כלי של מים שירחוץ בהם רגליו אסור.
<h3>י</h3>
<b>להקל.</b> והש"ך וט"ז אוסרין.
<h3>יא</h3>
<b>שתזהר.</b> אבל מזיגת הכוס לחולה שרי לכולי עלמא. ש"ך.
<h3>יב</h3>
<b>אסור לבעלה.</b> דוקא כשהוא בריא והיא חולה דחיישינן שמא יתגבר יצרו עליו ויפייסנה אבל כשהוא חולה והיא בריאה מותר.
<h3>יג</h3>
<b>אסור למשש.</b> ואם היא מסוכנת ואין שם רופאים אחרים מותר משום פיקוח נפש ואין בו משום אביזרא דגילוי עריות כיון דאין עושה כן דרך תאוה וחבה.
<h2>סימן קצו</h2>
<h3>א</h3>
<b>רק שחרית.</b> היינו מיום ב' מראייתה ואילך כדלקמן סעיף ב' ש"ך. ועיין ביאורים ס"ק ב' דלדידן יש להחמיר וצריכה בדיקה כל בין השמשות ביום הפסקת טהרתה אפילו מיום ב' מראייתה ואילך.
<h3>ב</h3>
<b>דהקהל.</b> אפילו אם היא עדיין לא התפללה ערבית.
<h3>ג</h3>
<b>שבת.</b> מדברי מהרי"ל משמע דאפילו התפללה היא ג"כ. והש"ך כתב דלהרב אם התפללה היא ערבית אין להקל אפילו דיעבד.
<h3>ד</h3>
<b>לערב.</b> ואם ראתה עד סמוך לערב פשיטא דאין דיעבד גדול מזה ומפסקת אחר ברכו ומ"ש וכן נוהגין לכתחילה ליזהר היינו היכא דאפשר כגון שלא ראתה קודם ברכו.
<h3>ה</h3>
<b>סמוך לבין השמשות.</b> ועיין ביאורים דיש להחמיר במוך דחוק כל בין השמשות אפילו מיום ב' מראייתה.
<h3>ו</h3>
<b>אחד.</b> ומעיינה פתוח ונפקא מיניה לדידן בראתה בימי הספירה אבל אם לא ראתה רק כתם אפשר להקל בין בימי הספירה בין בתחלה.
<h3>ז</h3>
<b>אחת.</b> תוך הז' נקיים מלבד הבדיקה דהפסק טהרה.
<h3>ח</h3>
<b>שפסקה.</b> וה"ה אם ראתה ולא בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ובדקה עצמה אחר ג' או ד' ימים ומצאה טהורה הרי היא בחזקת טמאה.
<h3>ט</h3>
<b>להוסיף.</b> ובכלה אחר בעילת מצווה מתחלת למנות מים ה' אבל אם שמשה ביה"ש מתחלת למנות מיום ו' וכתב רש"ל דאם ראתה אחר ערבית ועדיין היה יום מונין מיום ו' ואפילו התפללה ג"כ ערבית באותו פעם.
<h3>י</h3>
<b>כתם.</b> אשה טהורה שמצאה כתם אבל בתוך הז' נקיים אפילו רואה ממש א"צ להמתין אלא מתחיל למנות ז' נקיים מיום שתוכל. והש"ך מיקל בכתם אם לא שמשה וכן בכלה יש להתיר בשעת הדחק שמיד שתפסוק בטהרה תספור ז' נקיים וכן באלמנה שפירסה נדה אפילו אחר חופתה קודם שנתייחדה עם החתן.
<h3>יא</h3>
<b>אחד.</b> והכא לא צריכה רק ד' ימים ויום א' לתשלום הנקיים ותטבול ולא גזרינן משום ביה"ש כדלעיל משום דלא שכיח.
<h3>יב</h3>
<b>שלאחר ז'.</b> ובב"י כתב דאפילו שמשה ביום ז' גם כן לא סתירה היא וצ"ע ש"ך.
סליק הלכות נדה 